top of page
logo.png


כבר כמעט שנה אנחנו מסתובבים עם לב מכווץ. עם מועקה כי יש לנו אחים ואחיות שעוד לא חזרו הביתה. אבל התחושה בה כולנו פתחנו את אחד השבועות האחרונים, כאשר שש גופות חטופים חולצו מעזה לאחר שנרצחו בשבי באכזריות רבה, היא תחושה של לב שהתכווץ בכאב עד שנשבר.


האמת שזה התחיל עוד במוצאי השבת שקדמה לאותה בשורה, כאשר שמות הנרצחים כבר רצו בקבוצות שונות ברשתות החברתיות. הענן האפור והסמיך כבר החל לנוע לכיווננו והתמקם מעל הראשים של כולנו. אבל רק כאשר הגיע האישור הרשמי של דו"צ, הענן שטף אותנו בממטרי אבל.


בתזמון הקשה הזה התקיים השבוע כנס "קהילה מצילה חיים 2024" – ביום הבינלאומי למניעת אובדנות – 10 בספטמבר 2024, שעסק בקשר בין טראומה, פוסט טראומה ואובדנות בצל מלחמת חרבות ברזל והאסון הלאומי.


ישנם אנשים שהודעה כזו של "הותר לפרסום" באמת יוצרת אצלם מועקה ועצב גדולים אבל הם מסוגלים להתמודד עם זה. הם יכולים להיות רגע אחד בתחושה הקשה ורגע לאחר מכן להמשיך הלאה. מצליחים להמשיך את השגרה המתוחה עם המועקה. שיגרת חירום. שיגרת מלחמה.


אך ישנם אנשים שעצב כה גדול עלול להוות עבורם טריגר – נקודת שבירה שלא תמיד מצליחים להתאושש ממנה ובטח ללא עזרה מהסביבה.


כשאדם אומר "לא טוב לי, אני טובע בחיים האלה, בא לי למות", זה התסמין הראשון למחשבות אובדניות או מחשבות אובדניות פסיביות – הרצון שאלוהים ייקח אותי. אני לא אובדנית. אין לי תוכנית קונקרטית. אני פשוט רוצה שייגמר. איך אוכל להמשיך לחיות בעולם של תוהו כזה. חוויה של סוף, של אובדן האנושות, האנושיות. מה הטעם?


הגבול או החבל הדק שעובר בין המחשבות האלה, שגם מהן ניתן להתנער והן שוקעות למטה בסוף היום, לבין התחלת התחבטות עם המחשבה על פעולה אמיתית ודיון פנימי על שאלות כמו האם זה הקש שישבור אותי? או אולי לא? זהו גבול דק. מצד אחד ניתן לחצות אותו ולשבור אותו, ומהצד השני, ניתן להיאחז בו או להשתחרר ממנו. זו נקודת השבר שצריך להיות מודעים אליה.


ופה את, אתה, אתם, אנחנו נכנסים לתמונה.

בנקודה בה אדם חווה את ההליכה על החבל הדק הזה בין הרצון לחיות לבין הרצון לסיים את הסבל בו הוא או היא נמצאים נכנסת התנועה ההתנדבותית מש"ה והקהילה הקרובה.


התנועה שייסדתי מכשירה את הסביבה להיות מודעים לאלה החיים בינינו ועלולים להגיע למצב בו הם עומדים על קצת התהום או הגג ושוקלים עם עצמם האם לקפוץ למטה.


.גם אני חוויתי בימים אלה, עם אימות החדשות הקשות, בוקר כבד. בוקר שכל מה שרציתי בו זה להיכנס למיטה, לשכב מתחת לשמיכה הכבדה, שבחסותה ניתן להימלט מהחרדות ולמצוא קצת שקט. תחושה שאני רוצה לעצור את העולם ולחיות באי של שקט. יש לי מחנק בגרון גוש של דמעות.


ומצד שני, יש עבודה אי אפשר לעצור. יש צוות שזקוק לחיזוק, המון עבודה של הצלת חיים ממשית. יש מסביבנו המון אנשים בסיכון אובדני, שכל הטריגרים שלהם מופעלים עכשיו וצריכים שנמשה אותם. נעזור להם.


יש פניות שמגיעות לטלפון הפרטי. יש את אחד האנשים שאני מלווה ואני אמורה להחזיר לו את התקווה. כשיישאל לשלומי אני כמובן אענה: "אני אהיה בסדר. כולנו עכשיו פחות בטוב אבל הטוב נמצא ממש כאן". כשאני אני משיבה לו כך, האם יש לי את הפריווילגיה להיות בעולם אחר? או במקום אחר?


כשקשה לי, אני חושבת על אנשי מקצוע כמו פרופ' יורם גדרון שעוסק בנושא של "גורמים מגינים במצבי משבר קיצוני", אני חושבת על תמיר אשמן – שממנו למדתי איך לפרק זעם במרחב של טראומה ואובדנות. המחשבות על אנשי המקצוע שעוטפים את מש"ה מחזירות אותי למרכז של עצמי. יש לי מה לעשות, יש לי מה לתרום.


אני אמא לשני בנים – שצריכים אותי חזקה ויציבה. יש לי שליחות אישית וציבורית למנוע אובדנות ולהציל חיים. פתאום העשייה הזו מפיחה בחי חיים. אני קטנה מול תוהו גדול, יש לי ניצוץ קטן של אור מול חושך טובעני.


חובתנו כחברה וכבני אנוש להיות שם עם האנשים שליבם נישבר, כל עוד הגוף שלם, נוכל להציל ולעזור גם לנשמה המרוסקת וגם לגוף החי והנושם.





וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"

 

הסכנה במצריים היא סכנת מוות. מצריים מצטיירת כקבר אחד גדול ובו פרעה, רוצח-עם סדרתי המשתמש בשיטות שונות ואכזריות. לא פלא אם כן שמתגלים בבני ישראל אמירות קשות של ייאושף ויתור ואובדנות (הממשיכות גם אחרי יציאתם ממצאיים הפיזית).


יציאת מצריים היא המשייה הקולקטיבית הראשונה, שנעשתה על ידי משה המקורי: משה שהגיע מבחוץ- הצליח להתחבר לעם למקומות כמוסים בנפשם וזיהה את בקשת העומק שכוסתה בקליפות האובדנות. זה לא מפתיע שהנושא הראשון עליו משה צריך לעבוד- הוא נושא השיח הישיר.


למרות שמדובר טרם הקמת תנועת מש"ה- הרי שיסודות רבים שקשורים אלינו - כבר התקיימו אז. בליל הסדר שמתקיים בכל שנה יש הזדמנות טובה ללמוד וליישם עקרונות משמעותיים ומצילי חיים שמשמשים אותנו במעגלים ובהתערבויות שלנו.


עקרון אחד קשור בציווי המרכזי של ליל הסדר- הלא הוא ההכוונה לספר ביציאת מצריים.

הפסוק שממנו למדנו את העקרון הזה הוא "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".


יש אנשים שטועים לחשוב שהבקשה פה היא לספר סיפור כלשהו, היסטורי ורחוק. אך התבוננות במילים של הפסוק מראה שמדובר בהכוונה שונה בתכלית: יש פה פנייה אישית לומר לבנינו (במשמע לקרובים אלינו) ביום ההוא (כל אחד והמצריים שלו)  -שבגלל כך וכך- היציאה ממצריים קרתה לי.


במילים אחרות- כיצד אני מתמודד רגשית ונפשית עם מצריים שקיים אצלי, כיצד האובדנות והמוות השפיעו עלי וכיצד יצאתי מהם להיות האדם שאני כיום.

בשיח ישיר אנו לא מבקשים ידע הסטורי, טקטי או פוליטי- הכל נמצא בגוגל. העובדות כתובות בספר שמות.


מה אנו כן מבקשים בו? מבקשים את יצירת הדיאלוג המשחרר הזה. את המשייה הזו מהמוות המצריימי האורב לפתחנו גם כיום.

במילים אחרות- הבקשה היא ליצירת "שיר ישיר מציל חיים" עם עצמינו, ילדינו וסביבתנו (הציווי הוא גם אדם כלפי עצמו אם אין לו בנים).


עקרון "השיח הישיר"  במש"ה הוא ראשון במעלה בתנועת המשייה של האדם שנמצא בסיכון אובדני. יצירת דינמיקה של שיח ודיאלוג- מאפשרת תנועה נפשית עצומה שאיכותה הקוסמית היא בכך שהיא מפיגה באופן מיידי את בדידותו של האדם האובדני ובאופן אוטומטי יוצרת מרחב במקום שהיה נדבר כצר חשוך וסופי.

עקרון השיח הישיר לפעמים יכול לבלבל ואפשר לכאורה לראותו כעובדתי/טכני, ובו אנו שואלים את האדם בסיכון האובדני שאלות כגון "האם אתה חושב להתאבד".


אולם, במעגלים של מש"ה ראינו- ששיח ישיר הוא אינו כלי טכני. והשאלה (המשמעותית) שבאה במטרה להקל על הסוד שהאדם בסיכון שומר בליבו אינה רק אינפורמטיבית.


השיח הישיר יוצר הזמנה דו כיוונית ומבקש מהאדם להתמודד רגשית ונפשית עם המצריים הנפער מולו.  

אינה דומה האמירה (הישירה) "אני איתך" כשהיא מגיעה ממקום מוצף וחרד וכי "ככה אמרו לי לומר", לאותם מילים ממש המגיעות ממקום חומל ורגיש.


מהסיבה הזו, אנו קוראים לאנשים המבקשים להיכנס למרחבים האובדניים- לעשות קודם כל שיח ישיר עם עצמם.


אנו רואים שהתוכן של "והגדת לבנך" הוא משמעותי כשהוא מברר באופן פנימי את ה"עשה ה' לי בצאתי ממצריים".


במילים אחרות אדם חייב לשאול את עצמו מה מבקשת ממנו האובדנות שנמצאת בסביבתו, על ידי השאלות האלה הוא יוכל לפלס את דרכו למצוקה ולסבל המושכים מטה ומבקשים ממנו לשחררם לחופשי.

 

החידוש הוא, שאנחנו לא מבקשים "לדעת משהו"

אנחנו מבקשים אותך.





ביום שבת, שבעה באוקטובר, חג שמחת תורה, אירע אסון. חווינו מתקפת טרור אכזרית וברוטלית של חמאס על ישראל. מתקפה אשר זעזעה , טלטלה ויצרה שבר עמוק בנו - כפרטים וכקולקטיב. המתקפה לוותה באירועים כמוהם לא ידענו. רצח אכזרי של למעלה מ-1400 גברים ונשים מבוגרים וצעירים, חיילים וחיילות, נערים ונערות, ילדים ופעוטות. אם לא די בכך, נחטפו לרצועת עזה 253 אנשים חיים ומתים. במתקפה בנוסף לרצח ולחטיפה בוצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ביניהם אונס, מעשי התעללות ביזוי וחילול הגופות. המתקפה הותירה אותנו המומים. האבידות הרבות השאירה אותנו  כואבים.


בשבת הזו, שהיתה אמורה לשמוח בתורה היינו עסוקים לשרוד את התופת. נאלצנו להתמודד  עם פחד, אימה וחוסר אונים. חווינו שבר עמוק בתפיסת הביטחון החיצונית והפנימית, אובדן פיזי, נפשי, רוחני וקיומי.  תחושת השייכות התערערה, קהילות נפגעו והתפזרו בלית ברירה.

אנשים שנחשפו לזוועות ולאלימות, אנשים שמלכתחילה התמודדו עם מצוקה פסיכולוגית, אנשים שחוו אובדנים רבים אך גם אובדן יחיד של אדם אהוב, נמצאים בסיכון לחשוב מחשבות קיומיות, אובדניות ומכאן לאובדנות.


כדי להבין את החוויה של האדם האובדני ניתן להתקרב באמצעות הלך הרוח הלאומי לאחר השבעה באוקטובר ולהקביל אותו  להלך הרוח של האדם הנמצא בסיכון אובדני. 

בספרות המקצועית מתואר כי אדם בסיכון אובדני נמצא בתוך מנהרה צרה שבה מתרחשים כמה תהליכים במקביל: ירידה חדה ביכולת המנטאלית אל מול עליה חדה בתחושות הבדידות והניכור, הייאוש, חוויית העול והנטל, וסבל נפשי קיצוני. אובדנות תמיד, תמיד קשורה באובדן (אור-בך י 1999) של מישהו או של משהו. האובדן שלנו כיחידים, כקהילות  וכעם רחב וכואב בעת זו. במילים פשוטות, כתוצאה משילוב של חשיפה לזוועות ואלימות, הרג ואובדן,  סביר להניח שנוצרה תשתית לעלייה במצבי סיכון אובדני ובמוות אובדני על רקע המלחמה.


 ים סוף נקרע, איך מאחים את הגדות?

 איך יוצאים משעבוד מצריים? 

 איך מונעים אובדנות ומצילים חיים? ומה התפקיד שלנו כקהילה במצבי סיכון אובדני? יותר מאי פעם, דווקא בתקופה הזו, דווקא כשבני ישראל יוצאים ממצרים בדרכם אל הארץ המובטחת.

 

אובדנות גורמת לרובנו לבצע שלוש תנועות אוטומטיות ולא מודעות ובהחלט לא יעילות במצבי סיכון אובדני:

שתיקה במקום דיבור.

הדיפה במקום החזקה.

קיפאון במקום תנועה.


אלה הם תנועות אוטומטיות שלנו כפרטים וקהילה הנובעות מחוסר אונים, פחד ובורות. אלה הם דפוסי התנהגות  שמשתפים פעולה עם הלך הרוח האובדני - הכולל הסתגרות, ניתוק ונסיגה מהחיים, התנגדות עזה לקבלת עזרה, ועם  דחיקת האדם אל מותו. נדגיש בחמלה, שלא מתוך מודעות.אז מה עושים?

כדי לקרוע את ים הסוף האובדני ולאחות את הגדות אחרי שנעבור- צריך להסכים.

להסכים – לקרוא את הסימנים המוקדמים של אנשים בסיכון אובדני.

צריך להסכים  להיכנס למצרים במודע, כלומר, למרחב האובדני של האחר, כאדם, כבן משפחה, כחבר קהילה להכנס אליו עם הפחד, חוסר האונים,  והסבל הקשה שאני צפוי לפגוש זאת כדי לסייע למי שמתקשה לראות את הדרך.


צריך להסכים להיות משה – לתמוך בחיים של אדם בסיכון אובדני. צריך לבחור להנהיג ולהוביל את המרחב הסוער, הבלתי יציב, הכואב, המקום שבו הגיעו מים עד נפש והאדם בסיכון האובדני נמצא בקצה החיים  וכמעט טובע אל מותו. צריך להסכים להנהיג מול התנגדות עזה, קושי לקבל עזרה, זעם, עוינות, וייאוש קיצוני. להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. לחיות בדואליות בין החיים והמוות, בין הרצון לחיות לרצון לעצור את הסבל הנוראי שחווה האדם שנמצא ממש ברגע זה על הגג מתכונן לקפוץ אל מותו.

בעודי כותבת שורות אלה אני מקבלת הודעה מאדם בסיכון אובדני שנמצא בליווי של מש"ה. הוא מדגים את הדיסוננס בשאלתו ותשובתו: "מדוע אני בוחר להישאר בחיים ומעדיף את טובת משפחתי על טובתי האישית? האפשרות להפסיק את הסבל מזמינה אלי את המוות, הבחירה באנשים שסביבי משאירה אותי בחיים".

זהו המרחב אליו אנחנו בוחרים להכנס כדי למנוע אובדנות ולהציל חיים. כדי להיכנס למצרים ולקרוע את ים הסוף האובדני ולחבר את הגדות, צריך להסכים להיות משה. כדי להסכים להיות משה, צריך להסכים לחסות בצל האלוהים ולקבל עזרה מהמשפחה והקהילה - מרים, אהרון, ועוד. כי אובדנות היא כמו יציאת מצרים - קשה, אבל כל העם יחד, מתמודדים יחד, כקהילה מצילה חיים.


מש"ה – מילים שעושות הבדל למניעת אובדנות באמצעות הקהילה ,בחרה החל משנת 2017 למנוע אובדנות.

מודל מש"ה להתערבות קהילתית ממוקדת המכונה הגגה -ROOFING שתכליתו לחצוץ בין האדם האובדני לבין מותו באמצעות קהילתו, לפתח חוסן אישי וקהילתי לנהל את המשבר האובדני ולייצר תוכנית משייה מעשית.

הROOFING הינו תהליך ליווי של מספר שבועות בו מקבלת קהילת האדם שבסיכון אובדני תיווך על רמת הסיכון האובדני, הדרכה וידע מעשיים על אובדנות ומיומנות הקשבה ואמפתיה , ליווי זמין ואינטנסיבי והפנייה לגורמי טיפול ותמיכה. בבסיס שירות מש"ה עומדת ההנחות שאובדנות ניתנת למניעה, לקהילה תפקיד קריטי וחיוני, ואי אפשר לשאת אובדנות לבד.


היציאה ממצרי הנפש של האדם בסיכון  אובדני והיכולת לקרוע את ים הסוף האובדני- דורשות גיוס ואיחוד כוחות של קהילה שלמה, עבודת צוות , סינכרון,  שיח ישיר, החזקת תקווה, וחיזוק הכוחות של כלל חברי הקהילה. אלה הם צעדים שבונים חוסן בתוך הקהילה ומול האובדנות. אלה הם צעדים שמאפשרים לנו להתמודד מול חוסר האונים, הפחד והבהלה  שכל כך טבעיים בכניסה למרחב האובדני. צעד צעד, וביחד.

הרשת הקהילתית בהחזקת המשבר האובדני נותן מענה לכל מאפייני הלך הרוח האובדני: מפיג בדידות ומעלה את תחושת השייכות, מפחית את תחושת הייאוש ומחזק את התקווה, מדלל את את הסבל הנפשי ומפחית את תחושת הניכור והעול. כשמחזיקים אותו יחד, זה הופך להיות אתגר אפשרי לניהול וריפוי.


 אובדנות לא נושאים לבד- בכל מקרה של דאגה וחשש – אל תשארו עם זה לבד.




אם אתם כאן- אנחנו רוצים אתכם איתנו

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לרשימת התפוצה שלנו ולקבל עדכונים חשובים,

מאמרים מרחיבי דעת ופרטים נוספים על העשיה של תנועת מש"ה.

תודה על הרשמתך לרשימת התפוצה של מש"ה

כל הזכויות שמורות לעמותת מש"ה 2023

bottom of page