top of page


האוטו שלי לא חדש, ואני מוצא את עצמי די הרבה במוסך. בל מוטורס בחולון של גולן צוקלר. איש מקסים מקום נעים. בוקר אחד אני נכנס לבדוק משהו ברכב, ניגש אלי עובד שאני לא מכיר, נאה מזוקן, מרכיב משקפיים. הציג את עצמו בשם הודי ( Hudi ), וסיפר לי שהבת שלו מאי התאבדה, כתבה שירים והערב הם עושים ערב לזכרה באולם שטריקר בתל אביב, נתן לי עותק של ספר השירים של מאי שהוא אשתו יעל הוציאו לזכרה וביקש ממני לבוא, אמר לי שדניאל גולדברג, הבן של חברי הקרוב מאיר גולדברג שהיה בן זוגה של מאי במשך כשנתיים, הלחין שיר שלה ויבצע אותו בערב.

אחר הצהריים פתחתי את הספר ונתקלתי בשיר 'נסיעה איתך' שצד את עיני התחלתי להלחין אותו

נסיעה איתך/ מאי בניה

נסיעה איתך מזכירה לי

שהייתי קטנה

חיי היו מופקדים בידך

אתה בדרך הנכונה

מאיץ בבטחה

אתה שר עם הרדיו

אני מסתכלת על הנוף

שלא נגיע אף פעם

אפילו שנתרסק

שלא נגיע אף פעם

כשהשמש שוקעת בלילה

הכבישים מתרוקנים

הדלק נגמר

ומילא

אין לנו יותר לאן לנסוע

אין לנו יותר לאן לנסוע

את מניח את ידך על גב מושבי

מסתכל אחורה במבט מרוכז

נכנס לשורה מדומם מנוע

הדלתות נפתחות

על המדרכה שוב אני הולכת רגל

ואתה מתקן מכוניות

בערב הלכתי ל'שטריקר, לערב העצוב והמרגש מאד לכבודה, יעל האמא עשתה סרט אמנותי קצר שבו היא רוקדת בחדר של מאי. ברקע הסרט שולבו שירים של מאי. דניאל גולדברג שר את השיר שהלחין , דברים נאמרו ועוד מוזיקה נוגנה . אח"כ הלכתי הבייתה וחשבתי על הודי האבא המוסכניך מסיע את מאי כשהייתה ילדה , היא יורדת ליד הבית והוא ממשיך למוסך והתחלתי לבכות, חזרתי לשיר שלה ועבדתי עליו שעות ארוכות עד שהלחן היה שלם. הנושא של אובדנות תפס את תשומת ליבי עוד כשהייתי נער תל אביבי בשנות השבעים. שירים על הנושא תמיד סקרנו אותי, בגלל השאלות המטרידות שכבר אי אפשר לשאול את אלו שעזבו.

פניתי לזוהר (זוזו) גינצבורג, וביקשתי ממנה לשיר, ולחברי מזה 30 שנה ג'נגו שיפיק והתחלנו לעבוד על השיר. כשסיימנו ביקשתי מיעל יעקובי, מעצבת שאני עובד איתה כבר שנים להתנדב יחד איתנו ולעשות לשיר את העטיפה ועכשיו השיר מוכן ויצא בתחילת 24.

אובדנות זה נושא רגיש ואני תמיד חושש שבני אדם מעדיפים לא להעלות אותו מהחשש שהדיבור עליו רק יגביר את מספר ההתאבדויות, מחקרים מראים כמובן שזה הפוך, עדיף לדבר עדיף לדעת את המספרים ולשים לב לאנשים שסובלים מאובדנות ולעזור להם כשעוד אפשר. דווקא השיח הוא זה שמציל חיים, מפיג את הבדידות ונותן תחושה של יחד מול התופת הנפשית של האדם האובדנית.

מאי למדה בבית-ספר בלפור ובהמשך בתיכון עירוני א'. אחרי הצבא התחילה ללמוד פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל-אביב . ב- 2015 סיימה את התואר הראשון והמשיכה, כמצטיינת, ללימודי התואר השני בפילוסופיה.. במהלך לימודיה התעניינה מאי בעיקר בפילוסופיה של השפה ובפילוסופיה של רגשות והקשר שלה לאתיקה. את התזה לתואר שני כתבה על המושג "אהבה" אצל הגל. .אני זוכר כשלמדתי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, בתחילת שנות ה90, עלתה בכתה השאלה מה היה קורה אם היה כפתור שמאפשר התאבדות ליד המיטה של כל אחד- האם זה היה מגביר או מפחית את מספר האנשים שמתים מאובדנות?. אני לא יודע את התשובה אבל מעדיף לפתוח, לאוורר להעלות את השאלות, אני מקווה שהשיר של מאי יהווה שגריר של העלאת המודעות לנושא החשוב של מניעת אובדנות. כשאנחנו מדברים, שרים, מנגנים, באים את החושך לחבק- אפשר להציל חיים

לזכרה של מאי בניה ז"ל

דן תורן,

זמר יוצר






מה ומי שהציל את חיי מאובדנות שלי הייתה קהילתי ונשות מש"ה שליווי אותי.

אני יודע את זה עכשיו.

שאני חי ואני אחרי.

אפשר לצאת מזה.

אפשר להחלים מדיכאון.

אפשר לצאת מאובדנות.

ושהייתי בתוך זה שום דבר לא עזר.

בתוך החושך של הדיכאון - אי אפשר לדעת את זה. אתה מבין בראש שזה שבר החלמה ובכל זאת אתה לא יכול להמשיך.

יש בגוף ובנפש רמה כל כך נוראית של סבל.

ובמצב הזה כל ידיעה קוגניטיבית לא תעזור.

יש כוח גדול ממך שמתעקש על מותך.

האובדנות היא טבעית למצב הזה.

הייתי על הגג.

הייתי בסיכון, בסיכון חירום.

הייתי אחרי 5 ניסיונות אובדנות

והיום, אחריהם, אני אומר - זה לא לנצח. זה לא סופי.

אובדנות ודיכאון הם ברי החלמה.

אפשר לחזור לחיים:

אפשר לאהוב, אפשר לבנות, אפשר לשמוח.

זה לוקח זמן. זה מסע כואב.

צריך להסכים לקבל עזרה: טיפול, תרופות, אנשים קהילה.

אפשר להחלים.

אני יודע על מה אני מדבר.

הייתי שם. בחושך הנוראי של הדיכאון.

אני בחור בן 19 שסבל מדיכאון במשך שנים.

דיכאון קשה, כבד, מכביד. לא יכולתי לחיות. סבלתי כל כך.

היום אני חי עם מגבלה פיזית. וזה לא עוצר אותי מלחיות.

להיפך אני מרגיש שדווקא עם המגבלה הפיזית שלי, אני נראה. מקבל יחס מהחברה והשירות הציבורי. דיכאון ואובדנות זו מגבלה בלתי נראית.

זה עבר לי.

ואני בתשומת לב. כי אולי זה יחזור.

וגם אם זה יחזור. אני יודע שזה יוכל לחלוף.

כי הנה היום אני בלי דיכאון ובלי אובדנות.

התשובה שלי - שאין לי תשובה.

אני יודע שזה עובר. זה עבר אצלי.

אני יודע שלדעת - שזה עובר וזה זמני ובר החלמה - זה לא באמת עוזר בתוך הדיכאון, בתוך האובדנות. ולכן נדרשת הקהילה. להציל אותך מעצמך.

כל הידיעות שאובדנות יכולה לעבור, שזה פוגע והורס את החיים של כל מי שמסביבך. זה לא עוזר בתוך הרגע הזה.

אני ניצלתי בנס.

ניצלתי כי הקהילה שלי הייתה ערנית.

כי לקהילה שלי הייתה מחויבות לחיי

במקום שבו אני לא יכולתי להחזיק.

אדם אובדני - הוא לא חולה נפש.

הוא אדם שסובל. הדרישה של אדם שסובל לסיים את חייו היא הכי הגיונית בעולם, אבל צריך לזכור שזה זמני, ומההחלטה הזאת אי אפשר לחזור.

***

יהודה (שם בדוי) החלים מדיכאון וניצל מאובדנות לאחר שש ניסיונות אובדניים.

יהודה וקהילתו קיבלו ליווי ממש"ה.


פגשתי את האובדנות בתאונה חזיתית, התנגשות קטלנית, הרוג אחד ועשרות פצועים אנוש, קשה.

יום שני, ששה עשר בפברואר, רבע לארבע, השנה 2015: אייל, מתקשר ומביא אל הבשורע, הגוף שלי מפיק קול שמרעיד את השכונה, שלוש קריאות לשמיים, מושיקו, מושיקו, מושיקו, את חולצת הטריקו הבורדו אני חותכת לשניים, ומפילה את עצמי על האדמה הקרה. אייל מבקש: "אני צריך אותך שקטה". סיוט חיי מתחיל בשקט.

אח שלי התאבד, לא מת, לא עבר מהעולם, לא נפטר, לא נטל את נפשו. ה ת א ב ד.

זאת מילה שלא יכולתי לומר אותה שנים. ואבוי למי שהזכיר אותה לידי.

מסתבר שאני לא היחידה בעניין.

מוות של אדם קרוב שהתאבד, מציף הרי געש של כא"ב. (התרגלתם לזה שאני אדם של מילים וראשי תיבות?)

כא"ב: כעס, אשמה, בושה.

לא בהכרח בסדר הזה, אך הרבה מזה ומזה ומזה.

כעס - על האדם שעשה את המעשה האובדני, איך עשית לנו את זה? איך? למה? למה לא אמרת? למה לא ביקשת? למה?

אשמה - כולם כולל כולם כולל אנשים ממש לא קשורים מרגישים אשמים. איך לא מנענו את זה? מה היינו אמורים לעשות כדי למנוע? איפה טעינו? ואם לא אני האשמה מי כן אשם? מי אשם? מישהו אשם!.

בושה - בושות, בושות שדבר כזה קורה למשפחה שלנו. מה זה אומר עלינו?איזו סטיגמה קופצת עלינו אוטומטית? אנחנו משפחה דפוקה? פפוקות? חולי נפש? מה זה אומר עלינו כבני משפחה? מה זה אומר עלי כאחות? על הורים שילד מתאבד להם? על בני זוג? מה למשל, ילדה בת שנה וחצי אומרת לעצמה שאבא שלה התאבד?

כא"ב כזה שנע, מתעצם שוכח ומציף שוב כל תא, מילא שהלב מרוסק והנפש שבורה, הכעס והאשמה והבושה מלווים צמודים, מציקים, מכאיבים לאבלים ממוות של התאבדות.

אז מה זה אומר עלינו, בני משפחה של אנשים שהתאבדו?

זה אומר שאנחנו נורמלים.

קשה לנפש, לגוף ולנשמה להכיל זוועה כזו.

זה אומר שאנחנו אנושיים,

בלתי אפשרי לעיכול שאדם קרוב ואהוב עשה מעשה כזה.

אובדנות זה מעשה בלתי נתפס.

ותמיד יש את התחושה המתעתעת שאפשר היה להציל את מושיק או את אמא של קרן, או את אריאל, או את 900 אלף האנשים שמתאבדים אל מותם מדי שנה בעולם..

אותם, כולל את מושיק, חיים שלי, אי אפשר היה להציל.

האגנדה של מש"ה שאת רוב ההתאבדויות ניתן למנוע, את אלה שלא קרו! את אלה שמתבשלות עכשיו בנפש עצובה סובלת של מישהו לידנו.

השיחה הזו, מה היה אם.. ואם היינו עושים.. היא שיחה מכאיבה, מדממת את הפצע שוב. הידע שיש לי היום בנושא, לא יעזור לי להציל את מושיק אבל בהחלט עוזר לי, כבר עכשיו להיות עם אדם במצוקה.

הנפש מציפה את מנעד הרגשות האלה, כדי לנסות להתמודד עם הדבר הלא אפשרי הזה. ודרכם אנחנו עוברים, כועסים, מאשימים בעיקר את עצמנו ומתביישים.

עוד כחודש נציין ארבע שנים למותו של מושיק, במבט עדין פנימה, יש כבר פחות כא"ב, ויותר, יותר געגוע.


bottom of page