יזכור

מנחם שלי הקדיש את רוב חייו הבוגרים לשירות משמעותי בצבא. הוא התחיל בפנימייה צבאית, המשיך לקצונה בחטיבת גולני, ובהמשך שירת בקבע כקצין מודיעין ביחידה 8200 שם גם הוכר כקצין מצטיין. לאורך כל הדרך הוא מילא תפקידים משמעותיים, אבל מה שבאמת אפיין אותו לא היו רק היכולות המקצועיות, אלא מי שהוא היה כאדם.
הוא היה מחויב בצורה יוצאת דופן, אחראי, יוזם, תמיד שואף להשתפר ולהגיע הכי רחוק שאפשר. לצד זה, הוא נשאר צנוע, ערכי, עם לב גדול ואהבת אדם אמיתית.
בשבילי ובשביל המשפחה שלנו, מנחם היה הרבה מעבר לכל זה. הוא היה האח הבכור זה שתמיד דואג, תמיד שם, תמיד נותן מעצמו בלי לחשוב פעמיים. הייתה בו נוכחות שקטה אבל עמוקה, אהבה שמרגישים גם בלי מילים.
כשפרצו אירועי ה־07.10.2023, בער בו לחזור למילואים. הוא היה שותף להקמה של מרכז תימרון מודיעיני שסיפק מידע בזמן אמת ועזר להציל חיי חיילים עוד לפני אותו יום. בהמשך יצא למילואים ביחידה 228, מסוף נובמבר ועד סוף דצמבר 2023.
בתקופה הזו התחילו אצלו כאבי ראש קשים, שהובילו לשחרור מהשירות. לאחר מכן פנה לנוירולוג והחל טיפול תרופתי בציפרלקס למשך כחודש.
ב־28.05.2024 הוא עבר התקף פסיכוטי חריף. בתוך ההתקף הוא דיבר מתוך מצוקה עמוקה שקשורה למה שחווה בשירות אמר “אני לא רוצה לחזור לעזה”, דיבר בערבית שוטפת, פחד מחטיפה, והתנהג כאילו הוא עדיין בתוך סיטואציה מבצעית.
לאחר מכן הוא אושפז במחלקה סגורה באיתנים למשך חודש, ובהמשך עבר למחלקה פתוחה לעוד כמה שבועות. ב־11.07.2024 הוא השתחרר הביתה והמשיך טיפול ומעקב עם פגישות שבועיות.
כשבוע לפני שנפטר, ראינו החמרה כאבי הראש חזרו, והופיעו בלבול ופחד.
ב־19.08.2024, בזמן שהיה בעבודה, התרחש האירוע ששינה הכל. בסביבות 09:30 נכנס לחנות לקוח עם אקדח. מנחם, שהיה דרוך ורגיש מאוד באותה תקופה, החל לסרוק את המקום שוב ושוב. ברגע מסוים, כשהלקוח התכופף, משהו הוצת בו. הוא שלף את האקדח שלו, רץ לשירותים וירה בעצמו.